<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' קידושין סימנים ז'—ט'</h1>
<h2>דף יח:</h2>
ועוד יש טעם להתיר שדבר ברור הוא בלי ספקא שדעת האשה בעינן בענין שתהא מכירה שהוא מקדשה ושתהיה היא מקניא נפשה לו מחמת אותן קידושין, וזה שלא הודיעה שהוא רוצה לקדשה, ולא היתה לשם בשביל קידושין, ולא היה ביניהם שידוכין, וגם לא היו עסוקים באותו ענין, וגם הוא שינה לשון המקדשים לגריעותא, מנא ידעא מאי קאמר לה שתהיה מקניא נפשה ליה ותהיה מקודשת, ודאי כיוצא בזה יכולה למימ' דלא ידעא מאי קאמ' ל(י)ה ולא הבינה כלל שלשם קידושין קא יהיב לה, ולית דין ולית דיין דלאו כלום הוא, שאם אין אתה אומר כן נמצאו בנות ישראל כהפקר, וכמה דברים תקנו רבותי' שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ולא יהיו עגונות. וגדולה מזו כת' רש"י ז"ל בפ"ק דקידושין [ו' ע"א] גבי בעיא דהרי את מיועדת לי עזרתי תפוסתי עצורתי כו' מהו ובעי בגמ' במאי עסקי' אילימ' בשאין מדבר עמה על עסקי קידושיה מנא ידעא וכו' ופרש"י דאפי' הוו הני לישני משתמעי בלשון קידושין לבד לא מקדשא דלא ידעא מאי קאמ' לה שתרצה להתקדש לו כיון שאין מדבר עמה על עסקי קדושיה, הרי שגילה רש"י דעתו שכל זמן שלא הודיעה דעתו מעיקרא אפי' אמ' לה לשון מעליא אינה מקודשת דיכלא למימ' דלא ידעה מאי קאמ' לה, וכדאי הוא רש"י ז"ל לסמוך עליו בכל מקום, כ"ש בלישנא דחיקא גריעא ופחותא כי האי, אשר לשונו שנה, וכל המשנה ידו על התחתונה, וכן כתבו רבים וגדולים כרש"י ז"ל.
וכיון דחזינא מאי דכת' רש"י ז"ל וגדולים אחרים והם דברי שכל ומדע אי לאו דמסתפינא מרבוואתא ומחבריא הוה אמינא, דכל מאי דאמרו בגמ' בלישני דמקודשת ודאי או מקודשת ספק לא אמרו אלא בדורות הראשונים, שהכל מבינים לשון הקדש אפי' הנשים והעבדים והשפחות, ויודעות הנשים אי זה לשון ודאי לשון קידושין בלא שום ספיקא בעולם ואי זה לשון תוכל ליפול בו ספק שתוכל להיות מובן בענין אחר, ובענין זה אמרו בגמ' שאם אמ' לה לשון פלוני שהוא מובן ודאי לשון קידושין בלי ספק שהיא מקודשת ודאי, שודאי יש לנו לומ' שכיון שהיא הבינה הלשון וקבלה הקדושין (גמרא) ודאי גמרה ומקניא עצמה, אבל בזמן הזה שבעונותינו רוב בנינו ובנותינו מדברים אדומי וערבי ויוני ובלשון [נ"א. וכלשון] עם ועם, ואפי' רוב האנשים אינם מבינים לדבר יהודית, היאך נאמ' שהנשים יבינו אותם לשונות האמורות בגמ' ושהיא מקניא נפשה אם לא הודיעוה מעיקרא שרוצה לקדשה, אבל אם לא הודיעוה מנא ידעה מאי קאמ' לה, וכיון דבעינן דעתה איך נימ' דגמרה ומקניא נפשה, וכי בלחישת הלשון לבד מקדשה אשה, גם היא אינה מבינה אותו דלגמ' נפשה להיות מקודשת לו, כי אם יבא רמאי אחד לאשה אחת ויאמר לה כנסי סלע זה בפקדון והדר אמ' בשעת מתן מעות הרי את זקוקה לי בו, שאין לשון מורגל אפי' לרוב אנשים, והיו לשם עדים ולא ידעו ולא הבינו מאי קאמ' לה אם דבר לה ארמי או ערבי או יוני, וכ"ש שהיא עצמה לא הבינה ולא ידעה מאי קאמ' לה, היאך נאמ' שתהיה זאת האשה מקודשת הא לא ידעה מאי קאמ' לה לא היא ולא העדים, אי לא מסתפינא מרבוואתא הוה אמי'[נא] דכל המקדש בזמן הזה במקום שאין הנשים מבינות לשון הקדש אי לא הודיעוה מעיקרא או לא הזמינוה לכך או אמ' לה בלשון לעז בענין שהיא תהיה מבינה שהוא מקדשה, הוה אמינא דכל מי שלא עשה בענין זה לא חיישי' לקידושיו כלל, דודאי כיון דקי"ל [קידושין ב' ע"ב] דאין אשה מתקדשת אלא לדעתה ודעתה ודאי בעינן, היא הוה יותר ויותר מאונס, דאפי' לאמימר, (כיון דקי"ל דאין אשה מתקדשת אלא לדעתה) דאמר בפ' חזקת הבתים [ב"ב מ"ח ע"ב] תליוה וקדיש קידושיו קידושין, התם הוא דאמ' אין ואיפש' דאגב אונסא גמרה ומקניא נפשה, זה ודאי הוי יותר מאונס, ואין לשום חכם לומ' דלהוו קידושין, כ"ש לרב אסי דאמ' התם דאינה מקודשת מפני שהוא עשה שלא כהוגן, דיש לנו לומ' גם כן דהיכא דרימה איש אשה בלשון שאינה מכירה בו אע"ג דהוי לישנא מעליא דאין לחוש לקידושיו כלל, ואמת כי ירא הוראה אני, ואינו מן התימ' בעבור שאיני ראוי להורות, אמנם אם יבא מעשה כי האי לידי באיש שירמה אשה אפי' יאמ' לה לישנא מעליא היכא שיש לנו לדון שלא הבינה אותו והייתי מוצא מי שיסכים אתי הייתי מתירה בלא גט כלל. וגדולה מזו כת' רבי' האיי גאון ז"ל וז"ל בתשובת שאלה, זה כמה שנים היה מנהג בכר"סאן לקדש בטבעת בבית המשתאות וכיוצא בו ורבו טענות וכפירות בקידושין, ועמד ותקן להם מרנא ורבנא יהודה זקננו שלא יקדשו אלא בסדר בבל בכתובה וחתימת עדים וברכת אירוסין, וכל שאינו כסדר הזה הוא תקן להם שאין חוששין לקידושיו כלל, כדאמרי' [כתובות ג' ע"א] כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי' מיניה, ואף אתם ראוי לכם לתקן כזה ע"כ.
ועוד ילפינן באלו הקידושין הגרועים שאין לחוש להם אם אמת היא מה ששמעתי על אחד מן העדים דחשיד אכל (אופי) [אנפי] דבישותא, וכיון דחשיד באיסורא דרבנן אין מקבלין ממנו עדות ולא בעי' בהו הכרזה, וכ"ש בדבר מכוער כזה, ומדברי הגאון רבי' אלפסי ז"ל משמע דלעם הארץ כשהוא חשיד בחשדא בעלמ' אפסיל ולא בעינן עדות מעליא לאפסולי, דהא אוקים הגאון הך דמס' פסחים [מ"ט ע"ב] בחשוד, ואילו איכא עדים גמורים דאסהידו עליה דחשיד בגניבה וגזלה מאי איריא עם הארץ ואפילו אינו עם הארץ אפסיל, והגאון ז"ל כת' בתשובה שהמקדש בפסולי עדות דרבנן אין חוששין לקידושיו, אע"פ שיש חולקין עליו ורב אחא כת' דחוששין לקדושיו, הכי מבואר בס' הרב ברצלוני בהלכות פסולי עדות בשם רבי' האיי גאון ז"ל ובשם מר יהודאי גאון דווקא בששניהם מודים והוברר הדבר שנתקדשה קדושין גמורים כתיקון חכמים אלא שהעדים פסולין הם מדרבנן ואינם פסולים מדאורייתא, אבל כשהאשה מכחשת ואומ' לא נתקדשתי אפי' בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת ואינה צריכה גט ואפי' עד אחד כשר בהדי עד פסול דרבנן אין חוששי' לקידושיו ע"כ, אע"פ שרבי' משה ז"ל [פ"ד אישות ה"ו] כת' דחוששין, כדאי הם רבי' האיי ורבי' אלפסי ומר רב יהודאי גאון לסמוך עליהם, כ"ש בקידושין כי הכי שאין עשויין כתיקון חכמים ויש ספק בעיקר נתינתם.
ועוד (שהיא) [שהם] אמ' כמה דברים שלא חתמו בשטר נמצא שאחד מהם רמאות לאמש (והרי) [והוי] ליה מסייע שאין בו ממש, ועוד שפעם אחת העיד מן העדים בכח שבועה בנקיטת חפץ בפני הב"ד שחנה הנז' החזיקה בקר"ס שראהו ודרך חטיפה בא לידה, ובפעם אחרת אמרו שראובן נתנו לה בלי חטיפה, הכל כמו שכתוב במעשה הב"ד, לכן נ"ל ודאי שאין המעשה הזה ניצל מדין הרמאות, וכיון שכן לפי עניות דעתי היה להם לב"ד לחקור את העדים בדרישה וחקירה, אע"ג דאמרי' במס' יבמות [קכ"ב ע"ב] אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ור' עקיבא אמ' בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, ואמרי' התם קמיפלגי בדר' חנינא כו', עד כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות [דמי, ובדיני ממונות] בדין מרומה בעינן דרישה וחקירה, הכי נמי גבי עידי נשים משום ממון דהיינו כתובה כי היכי דבממון היכא דאיכ' רמאות בעינן דרישה וחקירה הכי נמי גבי עידי נשים ועל כיוצא בזה אמרו רבותי' ע"ה [שבועות ל' ע"ב] מנין שאם אתה יודע בדין שהוא מרומה שלא תאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים ת"ל [שמות כ"ג] מדבר שקר תרחק, ואע"פ שהעדים העידו בב"ד ענינים שלא חתמו בשטר, והיה לנו לומר שלא נקבל עוד מה שיאמרו על פה דקי"ל כריש לקיש [כתובות י"ח ע"ב] דאמ' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, י"ל ה"מ כשסתרו לגמרי מה שחתמו אבל בשאין סותרין לגמרי לא ועוד דעדות כי האי היה לו מעיקרא לראובן להביא עדיו לב"ד לקבל עדותן וב"ד יחקרו אותן כראוי יותר משיחתמו הם בעצמם, ועל כיוצא בזה ילפי' [גיטין ע"א ע"א] מפיהם ולא מפי כתבם, ועוד דכי אמרינן עדים החתומי' נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד, ה"מ בעדים שיודעים ומבינים מה שחותמים ויודעים לדקדק בלשונם ונעשה שטרם כתיקון חכמים, אבל בעדים כי הני [לא] שהרי לשון כתבם מוכיח שאינם בקיאים כלל, שכתבו אנחנו חתומי מטה וכללו המקדש עמהם, ועוד כתבו ואמ' לה פלוני, והוא אחד מהעדים, ועוד שלא כתבו למי חתמו השטר, ועל כיוצא באלו אפי' סתרו מעיקרא מה שאמרו יכולין לעשות, ונקבל מה שיאמרו בב"ד, כי כל שחתמו כיון שאינו עשוי כתקנת חכמים אינו אלא כספור דברים בעלמ' ויכולין לחזור ולהגיד, דגרסי' בירושלמי פ' האשה שנתארמ' [כתובות פ"ב ה"ג] ובבריתות [תוספתות] בכתובות [פ"ב ה"א] ובמס' סנהדרין [פ"ו ה"ו] העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לאסור בין להתיר בין לרחק בין לקרב בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו נאמנין, משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו אינן נאמנין ע"כ, ודאי כל שטר שלא נעשה כראוי כמי שלא נחקרה עדותן בב"ד דמי ונחזור ונחקור אותם ונדון על פיהם, וכיוצא בזה כתב הגאון אלפסי בתשובה גבי קבלת עדות, אם בא לפני ב"ד שטר קבלת עדות, והעדים באותה העיר, רואים אם אותם מקבלי עדות בקיאים בדקדוקי עדים ובחקירתם הולכים אחר השטר ואין חוששין לעדות העדים, ואם לאו אין סומכין על קבלת העדות וכתיבתם אלא סומכים על העדים, ע"כ, ועוד דלא אמרי' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד [אלא] בשטר מקוים או שכתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בשטר שאין יכול לקיים אלא על פיהם ויש צד רמאות בדבר לא אמרי' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וכ"ש בשטר שקרא עליו ערער כל כך, וכן כתוב אצלנו בתוספו' וזה לשונם הא דאמרי' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד היינו היכא דליכא ערער אבל במקום דאיכא ערער לא אמרי' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד כן הוא עקר בסיני, ע"כ לשון התוספות, והאי ערער ערער בעל דבר הוא, כדאמרי' [כתובות כ' ע"א] משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד, למערער בעל דבר קאמ', ועוד שהרי גם כן מאלו העדים חתמו בשני ענינים ואין כתו' זמן באחד מן השטרות לידע אי זו נחתם ראשון, לפי'[כך] טוב לנו לסמוך במה שהעידו על פה ובכח שבועה אם הם ראויים לסמוך עליהם כלל, יותר ממה שחתמו, כי לפי דעתי יש לחשוד אותם במה שחתמו מכמה טעמי' כמו שכתבנו, שהרי אינם מסכימים לדברי המקדש לא בענין המעשה ולא בלשון הקידושין, גם מה שחתמו שאמ' לה אחד מן העדים במזל טוב ושתקה והאי דשתקה אודויי אודת לפי ראות עינינו ולפי הכרת פניה ע"כ, כל זה נ"ל זיוף ושקרות ודאי מן העדים, וגם הם אינם יודעים מה שחתמו דהאי דשתקה כו', שהרי יש מהם שאינו יודע מה היא שתיקה ומה היא הודאה, אלא שמאן דהו כתב להם זה התופס והם חתמו ולא ידעו מה, הילכך לפי דעתי שקרות ורמאות יש ברוב דבריהם וידם היתה במעל עם המקדש לרמות הבחורה, לכן מכל הטעמים שכתבנו אני נסכם להתיר האשה חנה בלי שום [גט ש]בעולם בעולם, ולקנוס המקדש אשר חשב לעשות במרמה, ולאלקוייה בסלוא דלא מבע דמא, עד אשר יקבל דינו, על פי זקני עמו, הקרובים אל שער מקומו, כי כל עניניו מדות פרוצים, ומסבתו מערת פריצים, אשר נתן עיניו בנכסיה, להיות תופס דמיה, לכן ראוי לכל חכם לב לתת לב על הדבר, לזרות אגודת פריצים ולהבר התבן מן הבר, ושלא לתת חרב ביד פריצי הדור לרדות אותנו בתוך בתינו ולגזול את בנותינו ולגרש נשינו ולהוציא לעז על בנינו, וחלילה למדת חכמי ישראל מרשע, ושרידי שדי מעול ופשע, להחזיק ידי רשע ונבל, כי הוא ליום עברות יובל ויגירוהו על ידי חרב לשונם ראשים ושועים, לתתם מנת שועלים במשלחת מלאכי רעים, וזהב שלומי אמוני ישראל לא יועם ולמוכיחים יונעם הטיבה יי' לטובים ולישרים בלבותם, והמטים עקלקלותם יוליכם יי' את פועלי האון, ושלום על דייני ישראל כחשקם וחפצם, יגדיל השם שלום תורת משושם, וכחשקי אני הכותב במר שיחי. מרדכי בן הרב ר' יצחק אבן קמחי.
חזרת הרב רבי' יצחק ראש הישיבות בצרפת אחר אגרות ר' דוד בעל המכתם והרב ר' נתן והרב ר' מרדכי ממה שכתב למעלה, מסכים לדעת המתירים. מה שכתבתי בכתב אחד לשם, דאפי' למ"ד לא הויין ידים דצריכה גט, חוזרני בי, אדרבא משמע דלא בעיא גט כלל, כשפריך הספר [קידושין ה' ע"ב] ומי אמ' שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים ופריך מההיא דנזיר ואמ' שמואל טעמ' דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא הוי נזיר, ומאי קא פריך, לשני דמאי דאמ' הרי את מקודשת בלא לי דהויא מקודשת בספק, מה שאין כן באומר הריני ארוסיך הריני בעליך דאין כאן בית מיחוש, אלמ' משמע דמאן דאמ' לא הויין ידים (לא) דאינה מקודשת כלל, והכי משמע כי באין נזיר עובר לפניו ליכא לספוקי אלמ' ליכא לספוקי היכא דאין מוכיחות, והדין עמך, ושפתים ישק משיב דברים נכוחים, והלכתא דאינם ידים, ואע"פ שאמ' הספר [קידושין י"ב ע"ב] תקדוש בארבע זוזי דאית ביה, ולא פי' תקדוש לי, ואין לומ' דמקודשת בלשון ראשון דאמ' גבי ציפתא דאסא ופי' לשון טוב, דבלשון ראשון איכא דסברא דלית ביה שוה פרוטה רק שמעי' שקבלה לשם קידושין כדמחלק הספר בין ציפתא דאסא ובין התקדשי בפקדון, אך תוכל לדחות שפי' תקדוש לי אע"פ שלא פי' הספר, אך לבי מגמגם דשמא הואיל ואמ' הא ליך בקידושין, ר"ל כמו שטבעו חכמים, ונא מורי שיחי', בעצתי, אל תחוש לכבודך כי לכבוד שמים וזה כבודך, אחר שרבים מלעיגים וגם גדולים מליזים, ושלום למורי קרובי הרב ולר' דוד מרי הרב והרב ר' מרדכי שיחיו כחשקכם, העלוב משרתכם. יצחק בן הרב ר' יצחק ז"ל.
תשובה שהשיב הרב בעל המכתם זלה"ה. האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפוט אחי הנעלה, וקשט אמרי אמת תחבר [נ"א. תדבר], ואשרי הגבר חיל לשבור מלתעות כסיל יפרוש אולת לפרוץ חומת חכמת הדרת הדת וגדרי חכמינו הראשונים מוסדי ארץ האיתנים, אבל כזה וכזה יתילד מן המשתאות ההם המגונות, ואותן המסבות הן הנה סבות לפעולות ה[מ]גונות כאלה רבות, ובתוך אותן סעודות של רשות, מתחלפות לצורת בהמה צורות האנושות, ובה נמלכין ועורכין ונערכין, לרמות ולקדש בלא שידוכין, יתנכלו לבא בעקבה, אל הנמשכות אל המסבה, וזה חזו רבותינו הקדושים [ברכות מ"ה ע"ב], באסרם הזמון בחברת הנשים, ליראה מן הצבועים ולהיות נפרשים, המה ראו וידעו מה נבאו, ואם אין עתה מוכיח בשער דרך מסקל, ואין רצועה ומקל ליסר את המקלקל, מה לנו להחמיר בדין סופו להקל, ומי יודע אם לעקלקלות אם לעקל, הטוב להקים מזמת מערים, ולהסכים מעל מחשבתו על ידו, ויחרוך רמיה צידו, ואז יהיה בתחבולו רש מתעולל, ומהולל מתהלל לו אוזל ומתחולל, והנה כמה מן התקלות תעלינה לרגלו, ונמצא חומרו קולו, ואני לא באתי רק להזכיר, ולהעיר ברוח מסעיר, על זה המעשה המאורע והוא ענין רע, לזלזול מצות הקידושין שבאה לקיום המין דרך פרישות וטהרה וקדושה, ואלה כמעט יהפכוה לדמיון הקדשה הנוהגת לפנים, ובשעת מתן תורה נתחדשה הלכה (נתחדשה), לכן כל איש חכם לב אשר בראשו עיניו, יש לו להתבונן ולתת לבו ופניו, אם בהתר דבור על אופניו, יוכל לזה להשליך טרף מבין שיניו. וידעתי גם אני כי איני כדאי לפשוט ידי ולהכניס ראשי בין דברי הרב ר' נתן יצ"ו ודבריך ודברי שאר החכמים המדברים סיני ועוקר הרים, לזאת אודיע תחלה (קשר) [קוצר] דעתי וחסרון עיוני וגרעון ערכי ואחר אענה חלקי, ואכתוב זה המעט כאשר הרשיתני, ואל יחסרוני החכמים הגדולים כמקילין ואם הם מחמירין, כי אין נפשנו להקל בראוי להחמיר אף בשל סופרים, אמנם לפי מיעוט שכלנו נדבר כאשר הצענו עד כה והאמת יענה דרכו, והצור אשר אין דבר ממנו נעלם, יצילנו משגיאה מעתה ועד עולם.
הדבר נראה לי לפי קצור שכלי בענין הקידושין, כי כל אשה אשר בקשה דבר תחלה מאת האיש שלא שודכה לו מעולם ושאלה לו אותו דבר בתורת מלוה או שאלה או משכנא ובא הוא ואמ' לה הרי הוא נתון ליך בקידושין או אפי' אמר לה בדרך לשון קדושין ממש לא תהא מקודשת אלא אם כן אמרה הן בפי', אבל אם שתקה אין אנו חוששין, מפני שהדבר ידוע שכל קדושיה תלויין בדעתה וברצונה ובכוונתה, ואנו אומ' שעל דעת מה ששאלה בתחלה נטלה, כ"ש כשהוכיח סופה על תחלתה וטענה מיד ואמרה כן, שכל מה שבא בגמ' [קידושין י"ב ע"ב] על ענין שתיקת האשה בשעת מתן מעות או לאחר מתן מעות, לא בא [אלא] על דרך שלא שאלה היא לא כלום ולא בקשה ממנו דבר בתחלה, שאם בקשה לא היו חולקין בזה ששתיקתה אינה אוסרתה, לפי שעל דעת מה שבקשה ממנו תחלה היא מקבלת, לא לשם קדושין, וראיה לדבר [שם ח' ע"ב] עובדא דההוא גברא דהוה מזבין חומרי אתאי ההיא אתתא אמרה ליה הב לי חד חומרא ובא הוא ואמר לה אי יהיבנא לך מקודשת לי ואמרה לו הב מיהבא ונתן לה בתורת קידושין ואמרו חכמי' אינה מקודשת, ולא מיבעיא כי אמרה הבא מיהבא דמשמע קצת לשון סירוב, כלומ' הבא מיהבא ולא תשחוק עמי בדברים אחרים, אלא אפי' אמרה לו הב שדי, שאפשר לשמוע לשון רצון כלומ' הב שדי ואעשה כדבריך, אפי' הכי אסיקנא בגמ' שאינה מקודשת שאנו... דבריה שעל דעת מתנה קבלה... לו מתחלה ולא אמ' לה אי יהיבנא לך [תתקדשי] לי אלא שנתן לה אחר שהיא בקשה [בתורת שאלה] או במשכונא, אע"פ שהוא אמ' לה לקידושין [כיון שהיא] לא אמרה הן, ודאי על דעת מה ששאלה נטלה לא על דעת קידושין, וזה דבר ברור לכל בעל עינים, ושלשת המעשים שבאו בגמ' על זה כלם באו להחזיק זה הדעת, שלא תאמ' דווקא היכא שלא שאלה ממנו דבר חשוב כגון בההוא דהוה שדי תמרי ואמרה ליה הבא מהבא או בההוא דהוה מזבן חמרא ואמרה ליה אשקי דבדין הוא דלא תהא מקודשת דבההיא פורתא לא רצתה לדבריו ליטול בתורת קידושין כי אם בתורת מתנה כמו ששאלה, אלא אפי' בדבר חשוב נמי כך הוא הדין, דהא ההוא דהוה מזבין חומרי שהוא דבר חשוב והיה לנו לומ' שלא עלה בדעתה שיתנם לה במתנת חנם אלא אם כן הקנת את עצמה לו ובתורת קידושין קבלה אותם קמ"ל, תדע שכן הוא שהרי כתבו מחכמי המפרשים גבי אלו המעשים שהזכרנו דדווקא כשהיא באה ושאלה לו מאותן הדברי' בתחלה בתורת מתנה הוא שאנו דנין שזה שהשיבה לו הב שדי לא על דעת רצון קידושין הוא אלא על דעת מתנה, אבל אם [לא] שאלה לו היא מהם כלום בתחלה, אלא כשהיא באת לפניו ומצאתו מלקט הפירות או מוכר החומרי בא הוא מעצמו בלא שאלתה ואמ' לה אי יהיבנא לך מקדשת לי ואמרה לו הבא מיהבא, התם תהא מקודשת, לפי שאין לנו כל כך במה לתלות דבריה לכוונת סירוב ומיאון לקידושיו, אבל עכשו שהיא שאלה לו מהם במתנה בתחלה ונתן לה, הוא הדבר הראוי לתלות ולדון שעל דעת מתנה קבלה לא על דעת קידושין כיון שלא אמרה [הן], נמצא עכשיו בענין הקידושין בלא שדוכין יש דברים חלוקים, שהמקדש בלא שדוכין וקבלה היא ורצתה בהם, אעפ"כ היה הדבר קשה בעיני רבותי' ע"ה [שם י"ב ע"ב] מפני שהוא דבר מגונה קרוב למנהג הקדשה ועל כן היו מלקין המתפרצים בזה, ועוד דרך אחרת למקדש בלא שדוכין אפי' שתקה ולא אמרה הן בקבלתה בשעת מתן מעות אינה מקודשת אם קדשה בגזל דידה כדאי' בפ' האיש מקדש [שם נ"ב ע"א], ובפ"ק [שם י"ג ע"א] במעשה דההיא אתתא דהוה מזבנא ורשכי אתא ההוא גברא חטף ורשכא מינה אמרה ליה הבא ניהלי ואמ' לה אי יהיבנא לך מקדשת לי כו' שקליתא ואשתיקא כו', ואסיק' דיכלא למימרא אין שקלי ודידי שקלי אלא אם כן שדיך ושתקה, אבל אם לא שדיך לא אלא א"כ אמרה הן בפי', מפני שעל דעתה אנו דנין את כוונתה, אע"פ שי"ל שאני התם משום דהנהו ורשכי דידה הוו מעיקרא, מ"מ יש לנו ללמוד מזה שאע"פ שהודיעה בתחלה שרוצה לקדשה והיא שתקה ולא אמרה לאו אנו דנין את שתיקתה שלא לשום הודאה לדבריו, מפני שיש טענה לומ' שעל דעת אחרת נטלה, כיון שהוא דבר של חידוש אליה מפני שלא היו בה שדוכין, וכן נמי הוא הדין והוא הראיה דהיכא דהיא שאלה לו בתחלה בהלואה או במשכונא ולא היו לו בה שדוכין מעולם וגם לא שאל לה מקודם שנתן אם תרצה להתקדש בו אם לאו אלא שקדשה פתאום באותו דבר שהיא היתה שואלת לו במשכונא דאיכא תרתי לריעותא אין חוששין לקידושיו אפי' שתקה, ששתיקתה גם כן אינה להודאה לדבריו אלא לדעת מה ששאלה, כ"ש כשיהיה המעשה בשעת שכרות ושחוק וקלות שאינה מחשבת דבריו אלא לשחוק, ולא נוכל לומ' גם כן אי לא בעיא לשדינהו, חדא דלאו כולהו נשי דינא גמירי כדאית' בגמ' [י"ג ע"א], ועוד דרוצה היא להחזיק באותו דבר למשכון או לענין אחר ששאלה.
ועוד ידעת אחי שכבר אמרו חכמים [שם מ"ג ע"א] שעדי קדושין אין צריך שיאמר להם אתם עדי אלא די להם אם ראו המעשה נעשה כראוי שהוא נתן לה בתורת קידושין והיא קבלה ושתקה בשעת מתן מעות שהיא מקוד'[שת], ומפני זה היה דעת קצת המורים שאם בא אחד והכמין עדים אחורי הגדר לאשה וקדשה והיא שתקה ולא גערה בו שהיא מקודשת. ושמענו וראינו כתוב כי על זה נמנו וגמרו החכמים הגדולים חכמי לוני"ל ועשו מעשה והתירוה בלא גט כלל, לפי שיש לה לומ' שמפני שלא ראתה שם אדם ולא היתה משודכת לו, מעיקרא לא שתקה אלא מפני שחשבה אותו כמצחק או כמהתל בה, והוא הדין לכל הדומה לזה כשאין שם שדוכין תולין שתיקתה בכל מה דאפשר לתלות, והמעשה הזה שאנו מדברים עליו הרי המקדש ההוא נתפס בלשונו ושלחנו היה לפניו לפח, שהרי הוא הודה בכח שבועתו שהוא הזקיק את העדים ההם לבא שם ונתן להם שכר טרחם, ראה גם ראה מי נדר שכר לאדם על טורח לגימותיו אם לא שיעשה עצמו כאלם וכמתעלם ויהיה לה לאורב ויערימו סוד עד גמרם את אשר יזמו לעשות, הגע עצמך אם יש הכמנה גדולה מזו, ואם חנה זו משכוה למשתיהם להבעיר את הבערה ויחשבוה לשכורה, מי מכרה להם, ומי אסרה, והיא לא ידעה מעולם ולא שמעה לא ממנו ולא מאחר בשבילו שידבר עמה על עסקי קדושין כלל, ולא הבינה את דבריו כאשר אמרה בשבועתה לפני הרב ר' נתן, ויש ידים ורגלים לדבריה לפי תוכן הענין כאשר יצא מפי העדים, ומתוך דבריהם ואת הנמצא כתוב וחתום מידם בטופסי הדברים באמת נראה כי הסופר דמה לתקן לשונם ולכוין הגדתם את אשר אולי הם לא ידעו ולא הבינו, אמנם הכלל הגדול בכל זה וכיוצא בזה הוא רצון האשה ודעתה וכוונתה בקידושין, ועל (קטן) [קטב זה] יסבו פני כל דרכי הקידושין קדשה בכך וכך או ע"מ כך וכך, כי אין שם חשש קדושין אם יש שם דבר מוכיח שלא היה דעתה בכך ורצונה בכך, וכן בדין שאילולי כן ח"ו יהיו בנות ישראל כהפקר, ואם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שלא יכול להערים אחד הרקים ולקדשה פתאום בפני שנים מן הפחותים, אם ימצאוה באחד מן הפחתים או אפי' במקום שרבים מצויין, אם לא תרגיש היא והם על מה הם באים, כי מפני הבהלה או מפני שתחשבהו כמהתל תשתוק ולא תחוש לזעוק ולהשליך מידה תכף מה שנתן לה, כ"ש אם היא כבר שאלה ממנו אותו דבר על דעת אחרת.
וכי יעלה על דעת שום משכיל כי בט"ו באב וביום הכפורים שהיו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרות בחור שא נא עיניך כו' [תענית כ"ו ע"ב], שעם כל זה יהא רשאי כל מי שירצה לחטוף אחת מן הבנות אם לא היה הגון לה ואם היא לא רצתה בו, אם כן אין זה הדר ולא היה המנהג ההוא משובח בעיני רבותינו, אלא הכל היה לשם שמים, והבוחר באחת מהן היו שואלין את פיה שאם רצתה בו היא וקרוביה מקדשה ואם לא לא, והדבר ידוע שלא היו נזקקות לזה אלא מי שלא השיגה ידה או יד אביה לברור כרצונו, ומה יוסיף עוד דוד לדבר והנה גליתי אליך אחי את הנראה אלי לפי קצורי והנני נמשך אחר דעת הרב הגדול הרב ר' נתן יצ"ו ואחר דעתך כי זו אינה צריכה גט כלל, ואחר שנמצא שרש גדול ועיקר באותן קידושין שאינם כלום מצד עצמם כאשר חשבנו, ומצד הכחשת העדים ורעות הלשון כאשר אמרתם, מה לנו להחמיר ולהרחיב פרץ על פני פרץ לפני עמי הארץ, ויהיו רבים מהם מתפרצים בזה כדי לזון עין תאותם, או כדי לאסור הבנות לאחרים כפי סכלותם, או כדי שיפדו אותן מהם ויקר פדיון נפשותם, והנה רבותי' ז"ל על כל כיוצא בזה היו אומרים [כתובות פ"ו ע"א] הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו לו כו', ואיני אומ' שזה נעשה לו שלא כהוגן בהתירה, אבל כהוגן וכשורה, ולא להקל ולא לבטל אחת מפנות התורה כי להציב תלפיותיה אנו חפצים ולהעמיד דלתותיה אנו רוצים ודורשים ומבקשים.
ומאשר כתבת לפני מדברי החכמים הגדולים הרבנים הצרפתים, אני איני כדאי להשיב על דבריהם גם כי אין לי פנאי לכתוב כאשר עם לבבי, אך אודיעך כי גם אני תמהתי על דמיון הרב שדמה ענין עדות זה לעדות הפרש [שעות], עד שראיתי תשובתך על הדברים, ומה שכתבת שדקדק הרב ר' ברוך בצורת ההלכה בענין השתיקה דלאחר מתן מעות ומה שהשבת עליו, אני אומ' שכל אותו האריכות והפלפול ההוא היה יפה במקומו, אבל אין לו מקום כל כך במעשה זה, דלא מבעיא השתא דהות שתיקה דלאחר מתן מעות לפי מה שכתבת אלי, אלא אפי' שתקה בשעת מתן מעות כיון שלא אמרה הן בביאור אין שתיקתה אוסרתה כלל כמו שכתבתי, שהרי היא על מה ששאלה בתחלה סמכה ועל אותו הדעת נטלה לא על דעת אחרת, כי גם לא הבינה בו ענין קידושין כמו שכתבת, ונכרין דברי אמת אף לפי דברי העד שאמ' לה אחר כן פלונית הרי לך בעל ואז הלבינו פניה זו ודאי הכרת פניה ענתה בה כי עד עתה לא הרגישה כלל לנתינתו בקידושין, ואם הרגישה לא חששה להם, שחשבתו כמהתל בה עד שזה הפחידה לומר שעכ"פ היא מקודשת ואפי' על כרחה לפי סכלותו והיה בעיניה כמתעתע, גם מה שפלפל בזה הרב ר' נתן יצ"ו פלפול ארוך ואריך ונכון, אומ' לי לבי כי דבריו אע"פ שלא ראיתים כלם, הם דברי' עתיקים כראי מוצקים חזקים אך על זה המעשה אפי' היו ידי הלשון מוכיחות ואמ' לה לי אין לחוש לדברי זה, שבא במרמה ובלא שדוכין כלל ובלא דין ודברים על עסקי קידושם ונתן הקר"ס על שאלתה ובקשתה והיא על אותה הכוונה קבלתו לא על זולתה.
ומה שהארכת אתה אחי בענין המקדש בזמן הזה במקום שאין הנשים מכירות לשון הקדש כו', דבר זה אמת הוא, אך לא יפסיד למעשה זה, שהרי בלשון שהיא מכרת אמ' לה אלא שהיא לא חששה לדבריו, אמנם הדין והאמת כן הוא, אבל המנהג הפירסום הגדול שנהגו מימי קדם בשעת קידושין וכל אותו פומבי הכל יצא על ענין זה כדי שתבין האשה ותדע גדולה וקטנה שלשם קידושין מזדמנת שם ועל דעת כן, ואם היא ברשות אביה הרי יש שם דעת אב ואם היא ברשות עצמה הרי היא מזדמנת ומקניא נפשה על כך, ולפי' אין חוששין אם מבינה היא לשון הקדש אם לאו, דלא גרע מנתן ולא פירש דא"ר יוסי דיו [קידושין ו' ע"א], כ"ש כשהיו שם שדוכין וענינים שמטיבין את לבה להקנות את עצמה אליו, ולפי' המקדש בגזל דידה מקודשת היכא דשדיך מעיקרא אבל אי לא שדיך לא, הנה ראינו כי הקידושין בלא שדוכין נפסדין בכל טענה שתהא שם שנוכל לומ' שנתכוונה לדעת אחרת לא לדעת קידושין או באין שקלי ודידי שקלי או בהב שדי, כיון ששאלה לו תחלה לשם מתנה, וכ"ש לזו ששאלה ממנו תחלה לשם דבר אחר שלא נטלה לשם קידושין כלל, אף כי למעמד ההוא ולמסבה באו לאכול ולשתות ולהוללות וסכלות, ואותו לגימה דין הוא שתרחק את הקרובים לא שתקרב את הרחוקים, ולמרבה המשרה ולשלום, דברת על הלום, וידעתי כי היה לי לשתוק ועדיי לבלום, ואם שגיתי בקצור או באריכות הדן אותי לטוב המקום ידינהו לזכות, נאום אחיך דורש שלומך ושלום תורתך. דוד ב"ר לוי זלה"ה.
<h2>דף כג.</h2>
ועוד יש טעם להתיר שדבר ברור הוא בלי ספקא שדעת האשה בעינן בענין שתהא מכירה שהוא מקדשה ושתהיה היא מקניא נפשה לו מחמת אותן קידושין, וזה שלא הודיעה שהוא רוצה לקדשה, ולא היתה לשם בשביל קידושין, ולא היה ביניהם שידוכין, וגם לא היו עסוקים באותו ענין, וגם הוא שינה לשון המקדשים לגריעותא, מנא ידעא מאי קאמר לה שתהיה מקניא נפשה ליה ותהיה מקודשת, ודאי כיוצא בזה יכולה למימ' דלא ידעא מאי קאמ' ל(י)ה ולא הבינה כלל שלשם קידושין קא יהיב לה, ולית דין ולית דיין דלאו כלום הוא, שאם אין אתה אומר כן נמצאו בנות ישראל כהפקר, וכמה דברים תקנו רבותי' שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ולא יהיו עגונות. וגדולה מזו כת' רש"י ז"ל בפ"ק דקידושין [ו' ע"א] גבי בעיא דהרי את מיועדת לי עזרתי תפוסתי עצורתי כו' מהו ובעי בגמ' במאי עסקי' אילימ' בשאין מדבר עמה על עסקי קידושיה מנא ידעא וכו' ופרש"י דאפי' הוו הני לישני משתמעי בלשון קידושין לבד לא מקדשא דלא ידעא מאי קאמ' לה שתרצה להתקדש לו כיון שאין מדבר עמה על עסקי קדושיה, הרי שגילה רש"י דעתו שכל זמן שלא הודיעה דעתו מעיקרא אפי' אמ' לה לשון מעליא אינה מקודשת דיכלא למימ' דלא ידעה מאי קאמ' לה, וכדאי הוא רש"י ז"ל לסמוך עליו בכל מקום, כ"ש בלישנא דחיקא גריעא ופחותא כי האי, אשר לשונו שנה, וכל המשנה ידו על התחתונה, וכן כתבו רבים וגדולים כרש"י ז"ל.
וכיון דחזינא מאי דכת' רש"י ז"ל וגדולים אחרים והם דברי שכל ומדע אי לאו דמסתפינא מרבוואתא ומחבריא הוה אמינא, דכל מאי דאמרו בגמ' בלישני דמקודשת ודאי או מקודשת ספק לא אמרו אלא בדורות הראשונים, שהכל מבינים לשון הקדש אפי' הנשים והעבדים והשפחות, ויודעות הנשים אי זה לשון ודאי לשון קידושין בלא שום ספיקא בעולם ואי זה לשון תוכל ליפול בו ספק שתוכל להיות מובן בענין אחר, ובענין זה אמרו בגמ' שאם אמ' לה לשון פלוני שהוא מובן ודאי לשון קידושין בלי ספק שהיא מקודשת ודאי, שודאי יש לנו לומ' שכיון שהיא הבינה הלשון וקבלה הקדושין (גמרא) ודאי גמרה ומקניא עצמה, אבל בזמן הזה שבעונותינו רוב בנינו ובנותינו מדברים אדומי וערבי ויוני ובלשון [נ"א. וכלשון] עם ועם, ואפי' רוב האנשים אינם מבינים לדבר יהודית, היאך נאמ' שהנשים יבינו אותם לשונות האמורות בגמ' ושהיא מקניא נפשה אם לא הודיעוה מעיקרא שרוצה לקדשה, אבל אם לא הודיעוה מנא ידעה מאי קאמ' לה, וכיון דבעינן דעתה איך נימ' דגמרה ומקניא נפשה, וכי בלחישת הלשון לבד מקדשה אשה, גם היא אינה מבינה אותו דלגמ' נפשה להיות מקודשת לו, כי אם יבא רמאי אחד לאשה אחת ויאמר לה כנסי סלע זה בפקדון והדר אמ' בשעת מתן מעות הרי את זקוקה לי בו, שאין לשון מורגל אפי' לרוב אנשים, והיו לשם עדים ולא ידעו ולא הבינו מאי קאמ' לה אם דבר לה ארמי או ערבי או יוני, וכ"ש שהיא עצמה לא הבינה ולא ידעה מאי קאמ' לה, היאך נאמ' שתהיה זאת האשה מקודשת הא לא ידעה מאי קאמ' לה לא היא ולא העדים, אי לא מסתפינא מרבוואתא הוה אמי'[נא] דכל המקדש בזמן הזה במקום שאין הנשים מבינות לשון הקדש אי לא הודיעוה מעיקרא או לא הזמינוה לכך או אמ' לה בלשון לעז בענין שהיא תהיה מבינה שהוא מקדשה, הוה אמינא דכל מי שלא עשה בענין זה לא חיישי' לקידושיו כלל, דודאי כיון דקי"ל [קידושין ב' ע"ב] דאין אשה מתקדשת אלא לדעתה ודעתה ודאי בעינן, היא הוה יותר ויותר מאונס, דאפי' לאמימר, (כיון דקי"ל דאין אשה מתקדשת אלא לדעתה) דאמר בפ' חזקת הבתים [ב"ב מ"ח ע"ב] תליוה וקדיש קידושיו קידושין, התם הוא דאמ' אין ואיפש' דאגב אונסא גמרה ומקניא נפשה, זה ודאי הוי יותר מאונס, ואין לשום חכם לומ' דלהוו קידושין, כ"ש לרב אסי דאמ' התם דאינה מקודשת מפני שהוא עשה שלא כהוגן, דיש לנו לומ' גם כן דהיכא דרימה איש אשה בלשון שאינה מכירה בו אע"ג דהוי לישנא מעליא דאין לחוש לקידושיו כלל, ואמת כי ירא הוראה אני, ואינו מן התימ' בעבור שאיני ראוי להורות, אמנם אם יבא מעשה כי האי לידי באיש שירמה אשה אפי' יאמ' לה לישנא מעליא היכא שיש לנו לדון שלא הבינה אותו והייתי מוצא מי שיסכים אתי הייתי מתירה בלא גט כלל. וגדולה מזו כת' רבי' האיי גאון ז"ל וז"ל בתשובת שאלה, זה כמה שנים היה מנהג בכר"סאן לקדש בטבעת בבית המשתאות וכיוצא בו ורבו טענות וכפירות בקידושין, ועמד ותקן להם מרנא ורבנא יהודה זקננו שלא יקדשו אלא בסדר בבל בכתובה וחתימת עדים וברכת אירוסין, וכל שאינו כסדר הזה הוא תקן להם שאין חוששין לקידושיו כלל, כדאמרי' [כתובות ג' ע"א] כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי' מיניה, ואף אתם ראוי לכם לתקן כזה ע"כ.
ועוד ילפינן באלו הקידושין הגרועים שאין לחוש להם אם אמת היא מה ששמעתי על אחד מן העדים דחשיד אכל (אופי) [אנפי] דבישותא, וכיון דחשיד באיסורא דרבנן אין מקבלין ממנו עדות ולא בעי' בהו הכרזה, וכ"ש בדבר מכוער כזה, ומדברי הגאון רבי' אלפסי ז"ל משמע דלעם הארץ כשהוא חשיד בחשדא בעלמ' אפסיל ולא בעינן עדות מעליא לאפסולי, דהא אוקים הגאון הך דמס' פסחים [מ"ט ע"ב] בחשוד, ואילו איכא עדים גמורים דאסהידו עליה דחשיד בגניבה וגזלה מאי איריא עם הארץ ואפילו אינו עם הארץ אפסיל, והגאון ז"ל כת' בתשובה שהמקדש בפסולי עדות דרבנן אין חוששין לקידושיו, אע"פ שיש חולקין עליו ורב אחא כת' דחוששין לקדושיו, הכי מבואר בס' הרב ברצלוני בהלכות פסולי עדות בשם רבי' האיי גאון ז"ל ובשם מר יהודאי גאון דווקא בששניהם מודים והוברר הדבר שנתקדשה קדושין גמורים כתיקון חכמים אלא שהעדים פסולין הם מדרבנן ואינם פסולים מדאורייתא, אבל כשהאשה מכחשת ואומ' לא נתקדשתי אפי' בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת ואינה צריכה גט ואפי' עד אחד כשר בהדי עד פסול דרבנן אין חוששי' לקידושיו ע"כ, אע"פ שרבי' משה ז"ל [פ"ד אישות ה"ו] כת' דחוששין, כדאי הם רבי' האיי ורבי' אלפסי ומר רב יהודאי גאון לסמוך עליהם, כ"ש בקידושין כי הכי שאין עשויין כתיקון חכמים ויש ספק בעיקר נתינתם.
ועוד (שהיא) [שהם] אמ' כמה דברים שלא חתמו בשטר נמצא שאחד מהם רמאות לאמש (והרי) [והוי] ליה מסייע שאין בו ממש, ועוד שפעם אחת העיד מן העדים בכח שבועה בנקיטת חפץ בפני הב"ד שחנה הנז' החזיקה בקר"ס שראהו ודרך חטיפה בא לידה, ובפעם אחרת אמרו שראובן נתנו לה בלי חטיפה, הכל כמו שכתוב במעשה הב"ד, לכן נ"ל ודאי שאין המעשה הזה ניצל מדין הרמאות, וכיון שכן לפי עניות דעתי היה להם לב"ד לחקור את העדים בדרישה וחקירה, אע"ג דאמרי' במס' יבמות [קכ"ב ע"ב] אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ור' עקיבא אמ' בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, ואמרי' התם קמיפלגי בדר' חנינא כו', עד כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות [דמי, ובדיני ממונות] בדין מרומה בעינן דרישה וחקירה, הכי נמי גבי עידי נשים משום ממון דהיינו כתובה כי היכי דבממון היכא דאיכ' רמאות בעינן דרישה וחקירה הכי נמי גבי עידי נשים ועל כיוצא בזה אמרו רבותי' ע"ה [שבועות ל' ע"ב] מנין שאם אתה יודע בדין שהוא מרומה שלא תאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים ת"ל [שמות כ"ג] מדבר שקר תרחק, ואע"פ שהעדים העידו בב"ד ענינים שלא חתמו בשטר, והיה לנו לומר שלא נקבל עוד מה שיאמרו על פה דקי"ל כריש לקיש [כתובות י"ח ע"ב] דאמ' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, י"ל ה"מ כשסתרו לגמרי מה שחתמו אבל בשאין סותרין לגמרי לא ועוד דעדות כי האי היה לו מעיקרא לראובן להביא עדיו לב"ד לקבל עדותן וב"ד יחקרו אותן כראוי יותר משיחתמו הם בעצמם, ועל כיוצא בזה ילפי' [גיטין ע"א ע"א] מפיהם ולא מפי כתבם, ועוד דכי אמרינן עדים החתומי' נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד, ה"מ בעדים שיודעים ומבינים מה שחותמים ויודעים לדקדק בלשונם ונעשה שטרם כתיקון חכמים, אבל בעדים כי הני [לא] שהרי לשון כתבם מוכיח שאינם בקיאים כלל, שכתבו אנחנו חתומי מטה וכללו המקדש עמהם, ועוד כתבו ואמ' לה פלוני, והוא אחד מהעדים, ועוד שלא כתבו למי חתמו השטר, ועל כיוצא באלו אפי' סתרו מעיקרא מה שאמרו יכולין לעשות, ונקבל מה שיאמרו בב"ד, כי כל שחתמו כיון שאינו עשוי כתקנת חכמים אינו אלא כספור דברים בעלמ' ויכולין לחזור ולהגיד, דגרסי' בירושלמי פ' האשה שנתארמ' [כתובות פ"ב ה"ג] ובבריתות [תוספתות] בכתובות [פ"ב ה"א] ובמס' סנהדרין [פ"ו ה"ו] העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לאסור בין להתיר בין לרחק בין לקרב בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו נאמנין, משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו אינן נאמנין ע"כ, ודאי כל שטר שלא נעשה כראוי כמי שלא נחקרה עדותן בב"ד דמי ונחזור ונחקור אותם ונדון על פיהם, וכיוצא בזה כתב הגאון אלפסי בתשובה גבי קבלת עדות, אם בא לפני ב"ד שטר קבלת עדות, והעדים באותה העיר, רואים אם אותם מקבלי עדות בקיאים בדקדוקי עדים ובחקירתם הולכים אחר השטר ואין חוששין לעדות העדים, ואם לאו אין סומכין על קבלת העדות וכתיבתם אלא סומכים על העדים, ע"כ, ועוד דלא אמרי' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד [אלא] בשטר מקוים או שכתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בשטר שאין יכול לקיים אלא על פיהם ויש צד רמאות בדבר לא אמרי' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וכ"ש בשטר שקרא עליו ערער כל כך, וכן כתוב אצלנו בתוספו' וזה לשונם הא דאמרי' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד היינו היכא דליכא ערער אבל במקום דאיכא ערער לא אמרי' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד כן הוא עקר בסיני, ע"כ לשון התוספות, והאי ערער ערער בעל דבר הוא, כדאמרי' [כתובות כ' ע"א] משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד, למערער בעל דבר קאמ', ועוד שהרי גם כן מאלו העדים חתמו בשני ענינים ואין כתו' זמן באחד מן השטרות לידע אי זו נחתם ראשון, לפי'[כך] טוב לנו לסמוך במה שהעידו על פה ובכח שבועה אם הם ראויים לסמוך עליהם כלל, יותר ממה שחתמו, כי לפי דעתי יש לחשוד אותם במה שחתמו מכמה טעמי' כמו שכתבנו, שהרי אינם מסכימים לדברי המקדש לא בענין המעשה ולא בלשון הקידושין, גם מה שחתמו שאמ' לה אחד מן העדים במזל טוב ושתקה והאי דשתקה אודויי אודת לפי ראות עינינו ולפי הכרת פניה ע"כ, כל זה נ"ל זיוף ושקרות ודאי מן העדים, וגם הם אינם יודעים מה שחתמו דהאי דשתקה כו', שהרי יש מהם שאינו יודע מה היא שתיקה ומה היא הודאה, אלא שמאן דהו כתב להם זה התופס והם חתמו ולא ידעו מה, הילכך לפי דעתי שקרות ורמאות יש ברוב דבריהם וידם היתה במעל עם המקדש לרמות הבחורה, לכן מכל הטעמים שכתבנו אני נסכם להתיר האשה חנה בלי שום [גט ש]בעולם בעולם, ולקנוס המקדש אשר חשב לעשות במרמה, ולאלקוייה בסלוא דלא מבע דמא, עד אשר יקבל דינו, על פי זקני עמו, הקרובים אל שער מקומו, כי כל עניניו מדות פרוצים, ומסבתו מערת פריצים, אשר נתן עיניו בנכסיה, להיות תופס דמיה, לכן ראוי לכל חכם לב לתת לב על הדבר, לזרות אגודת פריצים ולהבר התבן מן הבר, ושלא לתת חרב ביד פריצי הדור לרדות אותנו בתוך בתינו ולגזול את בנותינו ולגרש נשינו ולהוציא לעז על בנינו, וחלילה למדת חכמי ישראל מרשע, ושרידי שדי מעול ופשע, להחזיק ידי רשע ונבל, כי הוא ליום עברות יובל ויגירוהו על ידי חרב לשונם ראשים ושועים, לתתם מנת שועלים במשלחת מלאכי רעים, וזהב שלומי אמוני ישראל לא יועם ולמוכיחים יונעם הטיבה יי' לטובים ולישרים בלבותם, והמטים עקלקלותם יוליכם יי' את פועלי האון, ושלום על דייני ישראל כחשקם וחפצם, יגדיל השם שלום תורת משושם, וכחשקי אני הכותב במר שיחי. מרדכי בן הרב ר' יצחק אבן קמחי.
חזרת הרב רבי' יצחק ראש הישיבות בצרפת אחר אגרות ר' דוד בעל המכתם והרב ר' נתן והרב ר' מרדכי ממה שכתב למעלה, מסכים לדעת המתירים. מה שכתבתי בכתב אחד לשם, דאפי' למ"ד לא הויין ידים דצריכה גט, חוזרני בי, אדרבא משמע דלא בעיא גט כלל, כשפריך הספר [קידושין ה' ע"ב] ומי אמ' שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים ופריך מההיא דנזיר ואמ' שמואל טעמ' דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא הוי נזיר, ומאי קא פריך, לשני דמאי דאמ' הרי את מקודשת בלא לי דהויא מקודשת בספק, מה שאין כן באומר הריני ארוסיך הריני בעליך דאין כאן בית מיחוש, אלמ' משמע דמאן דאמ' לא הויין ידים (לא) דאינה מקודשת כלל, והכי משמע כי באין נזיר עובר לפניו ליכא לספוקי אלמ' ליכא לספוקי היכא דאין מוכיחות, והדין עמך, ושפתים ישק משיב דברים נכוחים, והלכתא דאינם ידים, ואע"פ שאמ' הספר [קידושין י"ב ע"ב] תקדוש בארבע זוזי דאית ביה, ולא פי' תקדוש לי, ואין לומ' דמקודשת בלשון ראשון דאמ' גבי ציפתא דאסא ופי' לשון טוב, דבלשון ראשון איכא דסברא דלית ביה שוה פרוטה רק שמעי' שקבלה לשם קידושין כדמחלק הספר בין ציפתא דאסא ובין התקדשי בפקדון, אך תוכל לדחות שפי' תקדוש לי אע"פ שלא פי' הספר, אך לבי מגמגם דשמא הואיל ואמ' הא ליך בקידושין, ר"ל כמו שטבעו חכמים, ונא מורי שיחי', בעצתי, אל תחוש לכבודך כי לכבוד שמים וזה כבודך, אחר שרבים מלעיגים וגם גדולים מליזים, ושלום למורי קרובי הרב ולר' דוד מרי הרב והרב ר' מרדכי שיחיו כחשקכם, העלוב משרתכם. יצחק בן הרב ר' יצחק ז"ל.
תשובה שהשיב הרב בעל המכתם זלה"ה. האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפוט אחי הנעלה, וקשט אמרי אמת תחבר [נ"א. תדבר], ואשרי הגבר חיל לשבור מלתעות כסיל יפרוש אולת לפרוץ חומת חכמת הדרת הדת וגדרי חכמינו הראשונים מוסדי ארץ האיתנים, אבל כזה וכזה יתילד מן המשתאות ההם המגונות, ואותן המסבות הן הנה סבות לפעולות ה[מ]גונות כאלה רבות, ובתוך אותן סעודות של רשות, מתחלפות לצורת בהמה צורות האנושות, ובה נמלכין ועורכין ונערכין, לרמות ולקדש בלא שידוכין, יתנכלו לבא בעקבה, אל הנמשכות אל המסבה, וזה חזו רבותינו הקדושים [ברכות מ"ה ע"ב], באסרם הזמון בחברת הנשים, ליראה מן הצבועים ולהיות נפרשים, המה ראו וידעו מה נבאו, ואם אין עתה מוכיח בשער דרך מסקל, ואין רצועה ומקל ליסר את המקלקל, מה לנו להחמיר בדין סופו להקל, ומי יודע אם לעקלקלות אם לעקל, הטוב להקים מזמת מערים, ולהסכים מעל מחשבתו על ידו, ויחרוך רמיה צידו, ואז יהיה בתחבולו רש מתעולל, ומהולל מתהלל לו אוזל ומתחולל, והנה כמה מן התקלות תעלינה לרגלו, ונמצא חומרו קולו, ואני לא באתי רק להזכיר, ולהעיר ברוח מסעיר, על זה המעשה המאורע והוא ענין רע, לזלזול מצות הקידושין שבאה לקיום המין דרך פרישות וטהרה וקדושה, ואלה כמעט יהפכוה לדמיון הקדשה הנוהגת לפנים, ובשעת מתן תורה נתחדשה הלכה (נתחדשה), לכן כל איש חכם לב אשר בראשו עיניו, יש לו להתבונן ולתת לבו ופניו, אם בהתר דבור על אופניו, יוכל לזה להשליך טרף מבין שיניו. וידעתי גם אני כי איני כדאי לפשוט ידי ולהכניס ראשי בין דברי הרב ר' נתן יצ"ו ודבריך ודברי שאר החכמים המדברים סיני ועוקר הרים, לזאת אודיע תחלה (קשר) [קוצר] דעתי וחסרון עיוני וגרעון ערכי ואחר אענה חלקי, ואכתוב זה המעט כאשר הרשיתני, ואל יחסרוני החכמים הגדולים כמקילין ואם הם מחמירין, כי אין נפשנו להקל בראוי להחמיר אף בשל סופרים, אמנם לפי מיעוט שכלנו נדבר כאשר הצענו עד כה והאמת יענה דרכו, והצור אשר אין דבר ממנו נעלם, יצילנו משגיאה מעתה ועד עולם.
הדבר נראה לי לפי קצור שכלי בענין הקידושין, כי כל אשה אשר בקשה דבר תחלה מאת האיש שלא שודכה לו מעולם ושאלה לו אותו דבר בתורת מלוה או שאלה או משכנא ובא הוא ואמ' לה הרי הוא נתון ליך בקידושין או אפי' אמר לה בדרך לשון קדושין ממש לא תהא מקודשת אלא אם כן אמרה הן בפי', אבל אם שתקה אין אנו חוששין, מפני שהדבר ידוע שכל קדושיה תלויין בדעתה וברצונה ובכוונתה, ואנו אומ' שעל דעת מה ששאלה בתחלה נטלה, כ"ש כשהוכיח סופה על תחלתה וטענה מיד ואמרה כן, שכל מה שבא בגמ' [קידושין י"ב ע"ב] על ענין שתיקת האשה בשעת מתן מעות או לאחר מתן מעות, לא בא [אלא] על דרך שלא שאלה היא לא כלום ולא בקשה ממנו דבר בתחלה, שאם בקשה לא היו חולקין בזה ששתיקתה אינה אוסרתה, לפי שעל דעת מה שבקשה ממנו תחלה היא מקבלת, לא לשם קדושין, וראיה לדבר [שם ח' ע"ב] עובדא דההוא גברא דהוה מזבין חומרי אתאי ההיא אתתא אמרה ליה הב לי חד חומרא ובא הוא ואמר לה אי יהיבנא לך מקודשת לי ואמרה לו הב מיהבא ונתן לה בתורת קידושין ואמרו חכמי' אינה מקודשת, ולא מיבעיא כי אמרה הבא מיהבא דמשמע קצת לשון סירוב, כלומ' הבא מיהבא ולא תשחוק עמי בדברים אחרים, אלא אפי' אמרה לו הב שדי, שאפשר לשמוע לשון רצון כלומ' הב שדי ואעשה כדבריך, אפי' הכי אסיקנא בגמ' שאינה מקודשת שאנו... דבריה שעל דעת מתנה קבלה... לו מתחלה ולא אמ' לה אי יהיבנא לך [תתקדשי] לי אלא שנתן לה אחר שהיא בקשה [בתורת שאלה] או במשכונא, אע"פ שהוא אמ' לה לקידושין [כיון שהיא] לא אמרה הן, ודאי על דעת מה ששאלה נטלה לא על דעת קידושין, וזה דבר ברור לכל בעל עינים, ושלשת המעשים שבאו בגמ' על זה כלם באו להחזיק זה הדעת, שלא תאמ' דווקא היכא שלא שאלה ממנו דבר חשוב כגון בההוא דהוה שדי תמרי ואמרה ליה הבא מהבא או בההוא דהוה מזבן חמרא ואמרה ליה אשקי דבדין הוא דלא תהא מקודשת דבההיא פורתא לא רצתה לדבריו ליטול בתורת קידושין כי אם בתורת מתנה כמו ששאלה, אלא אפי' בדבר חשוב נמי כך הוא הדין, דהא ההוא דהוה מזבין חומרי שהוא דבר חשוב והיה לנו לומ' שלא עלה בדעתה שיתנם לה במתנת חנם אלא אם כן הקנת את עצמה לו ובתורת קידושין קבלה אותם קמ"ל, תדע שכן הוא שהרי כתבו מחכמי המפרשים גבי אלו המעשים שהזכרנו דדווקא כשהיא באה ושאלה לו מאותן הדברי' בתחלה בתורת מתנה הוא שאנו דנין שזה שהשיבה לו הב שדי לא על דעת רצון קידושין הוא אלא על דעת מתנה, אבל אם [לא] שאלה לו היא מהם כלום בתחלה, אלא כשהיא באת לפניו ומצאתו מלקט הפירות או מוכר החומרי בא הוא מעצמו בלא שאלתה ואמ' לה אי יהיבנא לך מקדשת לי ואמרה לו הבא מיהבא, התם תהא מקודשת, לפי שאין לנו כל כך במה לתלות דבריה לכוונת סירוב ומיאון לקידושיו, אבל עכשו שהיא שאלה לו מהם במתנה בתחלה ונתן לה, הוא הדבר הראוי לתלות ולדון שעל דעת מתנה קבלה לא על דעת קידושין כיון שלא אמרה [הן], נמצא עכשיו בענין הקידושין בלא שדוכין יש דברים חלוקים, שהמקדש בלא שדוכין וקבלה היא ורצתה בהם, אעפ"כ היה הדבר קשה בעיני רבותי' ע"ה [שם י"ב ע"ב] מפני שהוא דבר מגונה קרוב למנהג הקדשה ועל כן היו מלקין המתפרצים בזה, ועוד דרך אחרת למקדש בלא שדוכין אפי' שתקה ולא אמרה הן בקבלתה בשעת מתן מעות אינה מקודשת אם קדשה בגזל דידה כדאי' בפ' האיש מקדש [שם נ"ב ע"א], ובפ"ק [שם י"ג ע"א] במעשה דההיא אתתא דהוה מזבנא ורשכי אתא ההוא גברא חטף ורשכא מינה אמרה ליה הבא ניהלי ואמ' לה אי יהיבנא לך מקדשת לי כו' שקליתא ואשתיקא כו', ואסיק' דיכלא למימרא אין שקלי ודידי שקלי אלא אם כן שדיך ושתקה, אבל אם לא שדיך לא אלא א"כ אמרה הן בפי', מפני שעל דעתה אנו דנין את כוונתה, אע"פ שי"ל שאני התם משום דהנהו ורשכי דידה הוו מעיקרא, מ"מ יש לנו ללמוד מזה שאע"פ שהודיעה בתחלה שרוצה לקדשה והיא שתקה ולא אמרה לאו אנו דנין את שתיקתה שלא לשום הודאה לדבריו, מפני שיש טענה לומ' שעל דעת אחרת נטלה, כיון שהוא דבר של חידוש אליה מפני שלא היו בה שדוכין, וכן נמי הוא הדין והוא הראיה דהיכא דהיא שאלה לו בתחלה בהלואה או במשכונא ולא היו לו בה שדוכין מעולם וגם לא שאל לה מקודם שנתן אם תרצה להתקדש בו אם לאו אלא שקדשה פתאום באותו דבר שהיא היתה שואלת לו במשכונא דאיכא תרתי לריעותא אין חוששין לקידושיו אפי' שתקה, ששתיקתה גם כן אינה להודאה לדבריו אלא לדעת מה ששאלה, כ"ש כשיהיה המעשה בשעת שכרות ושחוק וקלות שאינה מחשבת דבריו אלא לשחוק, ולא נוכל לומ' גם כן אי לא בעיא לשדינהו, חדא דלאו כולהו נשי דינא גמירי כדאית' בגמ' [י"ג ע"א], ועוד דרוצה היא להחזיק באותו דבר למשכון או לענין אחר ששאלה.
ועוד ידעת אחי שכבר אמרו חכמים [שם מ"ג ע"א] שעדי קדושין אין צריך שיאמר להם אתם עדי אלא די להם אם ראו המעשה נעשה כראוי שהוא נתן לה בתורת קידושין והיא קבלה ושתקה בשעת מתן מעות שהיא מקוד'[שת], ומפני זה היה דעת קצת המורים שאם בא אחד והכמין עדים אחורי הגדר לאשה וקדשה והיא שתקה ולא גערה בו שהיא מקודשת. ושמענו וראינו כתוב כי על זה נמנו וגמרו החכמים הגדולים חכמי לוני"ל ועשו מעשה והתירוה בלא גט כלל, לפי שיש לה לומ' שמפני שלא ראתה שם אדם ולא היתה משודכת לו, מעיקרא לא שתקה אלא מפני שחשבה אותו כמצחק או כמהתל בה, והוא הדין לכל הדומה לזה כשאין שם שדוכין תולין שתיקתה בכל מה דאפשר לתלות, והמעשה הזה שאנו מדברים עליו הרי המקדש ההוא נתפס בלשונו ושלחנו היה לפניו לפח, שהרי הוא הודה בכח שבועתו שהוא הזקיק את העדים ההם לבא שם ונתן להם שכר טרחם, ראה גם ראה מי נדר שכר לאדם על טורח לגימותיו אם לא שיעשה עצמו כאלם וכמתעלם ויהיה לה לאורב ויערימו סוד עד גמרם את אשר יזמו לעשות, הגע עצמך אם יש הכמנה גדולה מזו, ואם חנה זו משכוה למשתיהם להבעיר את הבערה ויחשבוה לשכורה, מי מכרה להם, ומי אסרה, והיא לא ידעה מעולם ולא שמעה לא ממנו ולא מאחר בשבילו שידבר עמה על עסקי קדושין כלל, ולא הבינה את דבריו כאשר אמרה בשבועתה לפני הרב ר' נתן, ויש ידים ורגלים לדבריה לפי תוכן הענין כאשר יצא מפי העדים, ומתוך דבריהם ואת הנמצא כתוב וחתום מידם בטופסי הדברים באמת נראה כי הסופר דמה לתקן לשונם ולכוין הגדתם את אשר אולי הם לא ידעו ולא הבינו, אמנם הכלל הגדול בכל זה וכיוצא בזה הוא רצון האשה ודעתה וכוונתה בקידושין, ועל (קטן) [קטב זה] יסבו פני כל דרכי הקידושין קדשה בכך וכך או ע"מ כך וכך, כי אין שם חשש קדושין אם יש שם דבר מוכיח שלא היה דעתה בכך ורצונה בכך, וכן בדין שאילולי כן ח"ו יהיו בנות ישראל כהפקר, ואם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שלא יכול להערים אחד הרקים ולקדשה פתאום בפני שנים מן הפחותים, אם ימצאוה באחד מן הפחתים או אפי' במקום שרבים מצויין, אם לא תרגיש היא והם על מה הם באים, כי מפני הבהלה או מפני שתחשבהו כמהתל תשתוק ולא תחוש לזעוק ולהשליך מידה תכף מה שנתן לה, כ"ש אם היא כבר שאלה ממנו אותו דבר על דעת אחרת.
וכי יעלה על דעת שום משכיל כי בט"ו באב וביום הכפורים שהיו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרות בחור שא נא עיניך כו' [תענית כ"ו ע"ב], שעם כל זה יהא רשאי כל מי שירצה לחטוף אחת מן הבנות אם לא היה הגון לה ואם היא לא רצתה בו, אם כן אין זה הדר ולא היה המנהג ההוא משובח בעיני רבותינו, אלא הכל היה לשם שמים, והבוחר באחת מהן היו שואלין את פיה שאם רצתה בו היא וקרוביה מקדשה ואם לא לא, והדבר ידוע שלא היו נזקקות לזה אלא מי שלא השיגה ידה או יד אביה לברור כרצונו, ומה יוסיף עוד דוד לדבר והנה גליתי אליך אחי את הנראה אלי לפי קצורי והנני נמשך אחר דעת הרב הגדול הרב ר' נתן יצ"ו ואחר דעתך כי זו אינה צריכה גט כלל, ואחר שנמצא שרש גדול ועיקר באותן קידושין שאינם כלום מצד עצמם כאשר חשבנו, ומצד הכחשת העדים ורעות הלשון כאשר אמרתם, מה לנו להחמיר ולהרחיב פרץ על פני פרץ לפני עמי הארץ, ויהיו רבים מהם מתפרצים בזה כדי לזון עין תאותם, או כדי לאסור הבנות לאחרים כפי סכלותם, או כדי שיפדו אותן מהם ויקר פדיון נפשותם, והנה רבותי' ז"ל על כל כיוצא בזה היו אומרים [כתובות פ"ו ע"א] הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו לו כו', ואיני אומ' שזה נעשה לו שלא כהוגן בהתירה, אבל כהוגן וכשורה, ולא להקל ולא לבטל אחת מפנות התורה כי להציב תלפיותיה אנו חפצים ולהעמיד דלתותיה אנו רוצים ודורשים ומבקשים.
ומאשר כתבת לפני מדברי החכמים הגדולים הרבנים הצרפתים, אני איני כדאי להשיב על דבריהם גם כי אין לי פנאי לכתוב כאשר עם לבבי, אך אודיעך כי גם אני תמהתי על דמיון הרב שדמה ענין עדות זה לעדות הפרש [שעות], עד שראיתי תשובתך על הדברים, ומה שכתבת שדקדק הרב ר' ברוך בצורת ההלכה בענין השתיקה דלאחר מתן מעות ומה שהשבת עליו, אני אומ' שכל אותו האריכות והפלפול ההוא היה יפה במקומו, אבל אין לו מקום כל כך במעשה זה, דלא מבעיא השתא דהות שתיקה דלאחר מתן מעות לפי מה שכתבת אלי, אלא אפי' שתקה בשעת מתן מעות כיון שלא אמרה הן בביאור אין שתיקתה אוסרתה כלל כמו שכתבתי, שהרי היא על מה ששאלה בתחלה סמכה ועל אותו הדעת נטלה לא על דעת אחרת, כי גם לא הבינה בו ענין קידושין כמו שכתבת, ונכרין דברי אמת אף לפי דברי העד שאמ' לה אחר כן פלונית הרי לך בעל ואז הלבינו פניה זו ודאי הכרת פניה ענתה בה כי עד עתה לא הרגישה כלל לנתינתו בקידושין, ואם הרגישה לא חששה להם, שחשבתו כמהתל בה עד שזה הפחידה לומר שעכ"פ היא מקודשת ואפי' על כרחה לפי סכלותו והיה בעיניה כמתעתע, גם מה שפלפל בזה הרב ר' נתן יצ"ו פלפול ארוך ואריך ונכון, אומ' לי לבי כי דבריו אע"פ שלא ראיתים כלם, הם דברי' עתיקים כראי מוצקים חזקים אך על זה המעשה אפי' היו ידי הלשון מוכיחות ואמ' לה לי אין לחוש לדברי זה, שבא במרמה ובלא שדוכין כלל ובלא דין ודברים על עסקי קידושם ונתן הקר"ס על שאלתה ובקשתה והיא על אותה הכוונה קבלתו לא על זולתה.
ומה שהארכת אתה אחי בענין המקדש בזמן הזה במקום שאין הנשים מכירות לשון הקדש כו', דבר זה אמת הוא, אך לא יפסיד למעשה זה, שהרי בלשון שהיא מכרת אמ' לה אלא שהיא לא חששה לדבריו, אמנם הדין והאמת כן הוא, אבל המנהג הפירסום הגדול שנהגו מימי קדם בשעת קידושין וכל אותו פומבי הכל יצא על ענין זה כדי שתבין האשה ותדע גדולה וקטנה שלשם קידושין מזדמנת שם ועל דעת כן, ואם היא ברשות אביה הרי יש שם דעת אב ואם היא ברשות עצמה הרי היא מזדמנת ומקניא נפשה על כך, ולפי' אין חוששין אם מבינה היא לשון הקדש אם לאו, דלא גרע מנתן ולא פירש דא"ר יוסי דיו [קידושין ו' ע"א], כ"ש כשהיו שם שדוכין וענינים שמטיבין את לבה להקנות את עצמה אליו, ולפי' המקדש בגזל דידה מקודשת היכא דשדיך מעיקרא אבל אי לא שדיך לא, הנה ראינו כי הקידושין בלא שדוכין נפסדין בכל טענה שתהא שם שנוכל לומ' שנתכוונה לדעת אחרת לא לדעת קידושין או באין שקלי ודידי שקלי או בהב שדי, כיון ששאלה לו תחלה לשם מתנה, וכ"ש לזו ששאלה ממנו תחלה לשם דבר אחר שלא נטלה לשם קידושין כלל, אף כי למעמד ההוא ולמסבה באו לאכול ולשתות ולהוללות וסכלות, ואותו לגימה דין הוא שתרחק את הקרובים לא שתקרב את הרחוקים, ולמרבה המשרה ולשלום, דברת על הלום, וידעתי כי היה לי לשתוק ועדיי לבלום, ואם שגיתי בקצור או באריכות הדן אותי לטוב המקום ידינהו לזכות, נאום אחיך דורש שלומך ושלום תורתך. דוד ב"ר לוי זלה"ה.
אני הכותב במצותך מורי, נחפז לטרדות, משתוקק לשתות ממי בורך ולהתענג מזיו כבודך כי מפיך אנו חיים, יגדיל תורתך התמימה ויאדיר היכול, כחפץ קטן מקטני תלמידיך מצוה ועושה נאמן אהבתך. בונפוש דויויירש י"ץ
שאלה על ענין שאירע בקרפנטראש על אשה אחת קדשה שהיתה מזומנת לכל עובר ושב, ונכנסו לשם חבורה אחת מאנשים פוחזים והיו אוכלים ושותים עמה, ואחד מן הבחורים שהיה יושב אצלה שלח קלמנט כסף לקנות יין על יד נער אחד משרתם, ויקר מקרה שלא מצא יין למכור, והחזיר לו הקלמנט, ונתן הקלמנט בידה לשם קדושין, ושאלנו את פי העדים והגידו דבריהם בב"ד עם האיומין והחקירות הצריכות לזה, העד האחד העיד שהוא נתן לה הקלמנט ואמ' לה אני נותן לך זה לשם קידושין והיא שתקה וקבלה הקלמנט, שאלנו לו אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין, והשיב שלא היו מדברים מזה כלל, העד השני העיד שהוא אמ' לה בזה אני מקדש אותך והיא שתקה וקבלה הקלמנט, שאלנו לו אם היו מדברים כלל על עסקי קידושין, והשיב לא, הודיענו אדני דעתך אם יש בזה שום ספק שיהיו ידים מוכיחות, שאלנו לעדים אם נתייחדו שניהם אחר זה, והשיבו שראו שנתיחדו שניהם אחר זה האיש והאשה בבית, שאלנו להם אם היה שום ספור ביניהם אחר נתינת הקידושין קודם הייחוד, והשיבו כי תכף שנתן לה הוכיחו אחד מחבריו ואמ' לו מה עשית, והשיב אחד מהנערים מה לך אין חשש בה כי הזכרת הקדושין הוא דרך שחוק וקלות, ואמרה האשה חלילה לי להתקדש לו כי כל דברינו שחוק, גם האיש המקדש אמ' איני מתכוין לקידושין כלל, מה דעתך אדני בזה הייחוד הנעשה אחר זה הספור אי אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עידי ביאה אם לא, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרי' בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואף אם לא היו הספורי' ההם בנתים ונתייחדו לאחר נתינת הקידושין בלשונות הנזכרי' אי אמרי' בכאן הן הן עדי יחוד אם לא, ואף אם ראוה שנבעלה אי אמרי' בזאת האשה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אחלה אדני תאיר עיני עבדך ההולך בחשך בכל אלו הפרטים כי באורך נראה אור, שלומך ותורתך יגדל. תשובה בדיק רבא בעמיה ידע מה די בחשוכא ונהורא שרי עמיה, באשה אחת קדשה כו', והמבוקש על זה אם יש בזה שום ספק שיהיו ידים מוכיחו', שאלו אם נתיחדו שניהם אחר זה והשיבו שראו שנתיחדו שניהם כו', והמבוקש על זה בזה היחוד הנעשה אחר זה הספור אי אמרי' בכאן הן הן עדי יחוד הן הן עד ביאה אם לאו, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרי' בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם לאו, ואף אם לא היו הספורים ההם בנתים ונתיחדו לאחר נתינת הקדושין בלשונות ההם אי אמרי' בכאן הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אם לאו, ואף אם ראוה שנבעלה אי אמרי' כו'.
התשובה על חלקי השאלה בקצרה, על המבוקש הראשון אם באחת מלשונות של העדים שום ספק שיהיו ידים מוכיחות, נראה לעניות דעתי שאין ידים מוכיחות באחד מהלשונו' ההם, שהרי אין שם לשון מוכיח שלעצמו מקדשה, שהוא העקר בלשון הקדושין שיאמ' דברים שמשמען הוא קונה אותה לאשה, וזה הלשון שייחדהו מזולתו לא לשון שישתתפו בו הוא וזולתו, כי הוא מה שאין בו בית מיחוש, והיינו דאמרינן [קידושין ה' ע"ב] לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ואסיקנא הכא במאי עסקי' דאמ' לי, והנה כשאמ' אני נותן לך זה לשם קידושין או בזה אני מקדשך אותך, [ולא אמר] לי או בזה מקדש אותך לפלוני, וכ"ש הלשון הראשון שאינו נקשר עם מלת לי כל עיקר, ונמצא שהיותר מתוקן שבאלו הלשונו' חסר על עקר המלה המורה על עקר הקדושי' והויין להו ידים שאין מוכיחות, ובדוגמ' דמודרני ממך שאיני אוכל לך [נדרים ד' ע"ב], דבלא לך לא הויין מוכיחות דליתסר באכילה, והוא מתדבק בשווי עם הרי את מקודשת וכיוצא בו בלא מלת לי, כמו שמבואר בסוגיא דהתם, וכשהדבור יש בו חולשא ואינו מקולקל מעקרו כגון בידים מוכיחו' הוא דקא מבעיא לן [שם ו' ע"ב] אם יש יד בקדושין אם לאו, ואסתפקנא מלתא התם, ונקטינן לחומרא, אבל בדבור מקולקל כגון בידים שאין מוכיחות אין שום ספק דלאו כלום הוא, וזה נראה לי מבואר.
ועל המבוקש השני בייחוד או הבעילה בעדים עם הספור ההוא שהודו שניהם האיש והאשה ששחוק והתול היה או אפי' שלא היה עם הספור, הדבר מבואר שאם היה ממש בלשון הקידושין הספור ההוא אחר כן לא מעלה ולא מוריד, כי מעין חזרה היה, וחזרה בקידושין לא מהניא אפי' תוך כדי דבור כדאי' בבתרא [קכ"ט ע"ב] ובנדרים [פ"ז ע"א], אלא אהנו הנהו מלי דאמרי בתר הכי לאלומי דליכא בהנהו לישני לישנא דמוכח דקידושין הוו אלא חוכא וטלולא, ואהנו נמי לסלק כל ספק וכל טענה בענין הייחוד והבעילה שאינם למצוה אלא לזנות כמו שיתבאר, ונראין הדבור שאפי' בזולת הספור ההוא לא הייחוד ולא הבעילה אוסרים אותה, הייחוד אינו אוסרה שלא מצינו במבואר, ואע"פ שיתחלפו בו סברות בכל האישים הנכנסים תחת זה המין, שנאמ' בהן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אלא במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי [גיטין פ"א ע"ב], והטעם כיון שנתגרשה מן הנשואין כאלו הוא נמנע היות הייחוד בזולת הבעילה, ומהיות זה כמוחזק אצלנו אמרי' בה תרתי, חדא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואידך שהייחוד לבדו בעדים הוא כאלו ראוה שנבעלה לדעת ב"ה כדאי' התם, אלא שיש לספק אם עדי הייחוד בה כעדי הביאה במוחלט לכל דבר אם לאו ונכנס זה הספק מענין קטנה שלא מאנה והגדילה, והדבור בזה יוצא מגדר הכוונה, ונשוב לענינה ונאמ', שבזו הוא שמצינו הן הן עדי ייחוד אבל במי שקדמו לו קדושין דלא הויא בהו מקודשת כגון מקדש במלוה או מקדש בפחות משוה פרוטה או שקדש על תנאי לא אמרי' בהו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה, אלא עדי ביאה ממש הוא דבעינן בהו, כדאמרי' [כתובות ע"ד ע"א] מקדש על תנאי ובעל במלוה ובעל בפחות מש"פ ובעל צריכה ממנו גט, שפירושו שידוע לנו שבעל ובעל דווקא הוא דקאמרי'. והבעילה גם כן אינה אוסרתה, דכי אמרי' בהני כלהו קדש ובעל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ה"מ בנשים כשרים דקימן לקדושין ולנישואין דרך טהרה וקדושה, אבל זאת האשה לפי הצען של דברים קדשה היא ומזומנת לכל ובבעילת קדשות הוא דניחא לה לא בעילת קדושה ומצוה, ומשום הכי ליתא להך חזקה גבה, ומוכחא מילתא דהאי דקא יהיב לה כסף עם אותו לשון התול אתננה הוא דיהיב לה, ולפי' בא עליה ולחזקתו בעילת זנות הוא, ועוד אני אומ' בהם חלוף, כי אותם שאמרו בהם אותה חזקה, הן אותם שקדושין נעשו על הטכסיס הראוי אין חלוף אלא מאותו ענין פרטי הרמוז בכל אחד, ולפי'[כך] אע"פ שהענין ההוא מונעם מהיות קדושין הנה בהם מקום והתחלה ודרך לאישות עד שנאמ' בבעילה שאחריהם חזקה אין אדם עושה כו', אבל הענין הנעשה במסבת שכרות ואנשים פוחזים היו שם על עסקי זמה הנה הקדושין ההם חסרים ובטלים מכל צדיהם אין בהם שום יחס והצטרפות עם האישות בדבר כלל כדי שנאמ' בבעילה של אחריהם חזקה זו, ומצינו לגאון לענין אלו הקדושין הנעשין בבתי המשתאות ובחבורת הסרקין אפי' בעדים ובלשון מוחלט דכתב הכי וז"ל, זה כמה שנים היה מנהג בכארסאן לקדש בטבעת בבית המשתאות וכיוצא בהם ורוב טענות וכפירות בקידושין, ועמד ותקן להם מרנא ורבנא יהודה זקננו שלא יקדשו אלא כסדר בבל בברכת ארוסין ובכתובה וחתימת עדים, ועל שאינן עושין כן הוא תקן שאין חוששין לקידושיו כלל, כדאמרי' [כתובות ג' ע"א] כל המקדש אדעת' דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ואף אתם ראוי לכם (לקדש) [לתקן] כזה, זה לשון הגאון, והבאתיו כאן מפני שהוא דוגמ' למה שאמרתי. והדברים הללו שאמרתי בעדי בעילה אע"פ שדברים של טעם הם, אין להחליט בהם כ"כ בזולת הספור, אבל עם הספור והמשא והמתן שהיה להם לפני הייחוד או הבעילה, אם היו שם עדים עליה, עמו סרו הספקות ולא נשארה טענה לפקפק מצדה, שכבר גלו דעתם שאין להם חפץ (אלא) בבעילת מצוה ואישות.
ואומ' אני, שאפי' היה בלשון אחד מן העדים דין ידים מוכיחות או אפילו לשון ביאור קדושין במוחלט, הוא הדין והוא הטעם, ולא דמי לאחד אומ' נתקדשה ואחד אומ' לא נתקדשה דאמרי' עלה [כתובות כ"ב ע"ב] לא תנשא כו', דהתם מאן דקא מסהיד נתקדשה בקדושין גמורים הוא דקא מסהיד שנתקדשה בפני שנים ביום פלו' ובמקום פלו', אבל אחד ואחד בקדושין לא כלום הוא, בא וראה שלא אמרו [שם ע"ד ע"א] קדש בעד אחד ובעל, ואיכא למימ' נמי דאפי' דינא דעד אחד לית ליה דהא מכחשי אהדדי בעיקר לשון הקידושין, והוי כענין אחד אומ' בחמש ואחד אומ' בשבע או אחד אומ' קודם הנץ החמה ואחד אומ' אחר הנץ החמה שעדותן בטלה [פסחים י"ב ע"ב], דהכא נמי לא עבדי אינשי דטעו בכי האי גוונא, ונמצינו למדין שאין בשום צד ממש בדבריהם לאסרה ואפי' לא הודו האיש והאשה במה שהודו כ"ש כשהודו בכך שעמו סרו הספקות כמו שהתבאר, זהו השעור שנראה לי בדברים הללו על צד הקצור לפי דרך השאלה, וידעתי שזכרתי קצת עקרים היו צריכין להרחבה יותר, אלא שהטרדות היו סבה לזה, גם הרצאת הדברים על היותר נקל שאפשר, הביא אליו, ומה ששגיתי הבינני, ואלהי ישראל יתן את שאלותיך וישלים את בקשותיך, כנפש בעל נפש קצרה דורש שלום דורשי התורה ומבקשיה אל יושב בשמים. יצחק ב"ר מרדכי נ"ע.
מה מאד שמחנו כשמחת בקציר בהגיע אלינו הקנדריס גדול התועלת רב האיכות מעט הכמות, יהי משכורתך שלמה במה שהשפעת לנו מטובך, יהי מקורך ברוך מקור מים חיים. [ומאשר צויתני אדני להודיעך מה שנחלקנו בו וזכרון כתות החולקים ואיך שקט הענין ונחתך הדין, אודיעך הרמוז בקצרה, הנה אמת כי דעת כל החבורה שאינה צריכה גט כלל, מאשר מבואר למי שלא יונה את נפשו, שאלו הדבורים הויין ידים שאינן מוכיחות כמו שהשכלתנו אדני, גם כן מבואר לנו כי אחר כל הספורים אשר היו בין הקדושין הגרועים והיחוד שנעשה אחר כן לא מעלה ולא מוריד להצריכה גט כלל, ואפי' ראוה שנבעלה, בודאי בעילתם בעילת זנות וזה מבואר מאד אין צריך להאריך וזאת ההנחה יום ה' שעבר במעמד כל הקהל, האמנם הנעלה דון גוסף דקשלאר ובניו חלקו בזה לנצח לא לדעת האמת מאשר הוא אמת, תחלה אמרו שזה הלשון מקרו ידים מוכיחות מאשר אמר המקדש בזה אני מקדש אותך, דעתם כי מלת אני מורה שהוא מקנה אותה לעצמו והשבנו לו כי בודאי אין כאן הוכחה כלל שיקדשנה לעצמו אבל אפשר שיובן בפנים מתחלפים לו או לפלני, וזה מבואר, ומאשר ראו לא עלתה זה בידם אמרו דאע"ג דהויאן ידים שאין מוכיחות, הויא ספק מקודשת, ותלו עצמם בחבל חלוש, מאשר שמעו שקצת מפרשים פירשו ההיא בעיא [נדרים ו' ע"ב] דיש יד לקדושין, בידים שאין מוכיחות, ואע"פ שראינו זה הפירוש מיוחס אל הרפ' בעל התוספות עם כל זה אמרנו זה הפירוש יעמדו עליו כמה קושיות וכמה ספקות מן ההלכה, והכרענו להם בראיות שהבעיא היתה בידים מוכיחות כמו שכתבת אדני, והראיה המוחלטת בזה, דהא אסיקנא התם בנדרים [ה' ע"ב] עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו אבל בעלמ' ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, הנה עשה התנא מאמר מוחלט דבעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים כלל, ואיך יסופק אחר זה בקדושין ובפאה ובצדקה, אלא בודאי הבעיות איירו בידים מוכיחות, ועוד הבאנו עליהם ראיות והראנו להם הבלבולים והגרסאות הנופלות על זה בין ההיא דקדושין ודגיטין והא דנדרים, ועדין אדני מחלקת במקומה עומדת, ואע"פ שהראינו להם סברתך הנכונה, לא רצו להודות על האמת, גם לא נתנו טעם לסברתם החלושה, והיה דעתנו לשלוח אל החכם הכולל דון אשטרוק דלוניל ושלחנו יום ג' כ"ו טבת אחר הגיע אצלנו הקונדרס שלך, ודבר מה יראנו אשלח אליך אדני תכף, האמנם] מה שנסתפק לנו במה שכתבת אדני הוא דבקדש על תנאי לא אמרי' בהו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אלא עדי ביאה בעינן כדאמרי' התם קדש על תנאי ובעל זה לשונך מרי, דעתנו אדני בזה דלא מבעיא דאי איכא עדי ייחוד דאמרי' הן הן עדי ייחוד כו' וצריכה גט [אלא] אפי' לא נתייחדו בעדים, אם הודה שבעל, אע"פ [שלא] (ש)נתקיים התנאי דצריכה גט אמ'[רינן] אחליה אחוליה לתנאיה, והיינו דאפליגו רב ושמואל בההיא בקדש על תנאי וכנס, ר"ל בכניסה לחופה, וזהו שכתב הר"מ [פ"ז מהלכ' אישות הכ"ג] קדש על תנאי וכנס או בעל, ולא הזכיר בלשונו בעדים, ובההיא דמקדש בפחות מש"פ כתב ובעל בפני עדים, וטעמ' דבמילתא דמקדש על תנאי לא בעינן לא עדי ייחוד ולא עדי ביאה שהקדושין שנתן הן קדושין גמורי' אלא שקדשה על תנאי וכיון שכנסה אמרי' אחוליה אחליה לתנאיה והואיל ומודה שבעל אימ' אחולי אחיל, והיינו דאסיק שמואל ביבמות [ק"ז ע"א] טעמיהו דב"ש משום דאין תנאי לא בחופה ולא בביאה, ולזאת השטה מבואר מה שכתב הר"מ (פ"ח) [שם] אע"פ [שלא] (ש)בטלו בפני עדים (לא) בטל התנאי והיא מקודשת, וכן מצינו בפי' הרב מורנו ר' אברהם ז"ל, האמנם אדני במה שכתבת המקדש או בפחות מש"פ בעינן בעל ודאי ולא אמרי' בזה הן הן עדי יחוד, כן דעת רבותי שבחבורה, וחלקנו בזה מיום ה' שעבר כי דעת תלמיד מפקפק מעט בזה, ונראה לעניות דעתי דבזה אמרי' הן הן עדי יחוד כו', והראיה בזה שלא בארו בתלמוד דלא אמרי' הן הן עדי יחוד כו' אלא בנתגרשה מן האירוסין, מפני שאין לבו גס בה, ולא קדמו שום קידושין שיורה שיהיה מחזר אחריה לקדשה, אבל כשקדמו הקדושין אע"פ שלא יהיו קדושין כלל, כגון מקדש בפחות מש"פ ונתיחדו אחר כן בעדים סתם בודאי הייחוד היה לקדשה בביאה וצריכה הימנו גט אע"פ שלא ראוה שנבעלה, ואע"ג דאמרינן בגמ' [כתובות ע"ד ע"א] קדש בפחות מש"פ ובעל, דנראה בעל דווקא, אין לחוש לזה, מאשר העקר אצלנו דבכל קידושי ביאה לא בעינן עידי ביאה אלא עדי הייחוד, לבד האישים אשר ביארו בתלמוד דלא אמרי' הן הן עדי ייחוד כו', וזה נראה דעת הר"מ, אע"פ שכתב קדש בפחות מש"פ ובעל, נקט לשון ההלכה, ולא חשש, מאשר באר הלכו' גירושין פ"י [הי"ח] שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתיחד בפניהם ויבעול, כן נראה לקטן מקטני תלמידיך, ואחר שראיתיך אדני מפקפק בזה לא מצאתי ידים מוכיחות לסברתי החלושה, אחלה מרי ישלח אלי ביד מקרים דעתו וסברתו להאיר מחשכי לבבי.
ומה שצויתני אדני שאודיעך מה שכתב החכם ר' אברהם בהאי דפ"ט [שם הל"א] אחד אומ' מקודשת ואחד אומ' אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשה, בתחלת העיון נראין הלשונו' כסותרין כמו שמבואר אצלך אדני על כן פי' הרב ר' אברהם ז"ל ההיא שטה דהאשה שנתארמלה [כתובות כ"ג ע"א] מסכמת לדעת הר"ם דאסיקנא התם כרב אשי דאמ' לעולם תרי ותרי נינהו ואיפוך אנא, כלומר לעולם בחד לא מצית לאוקומה, שלא יהיה מבואר, דאי אחד אמ' נתקדשה, ר"ל בעדים, ואיהי מכחשא לה לעד דקאמ' נתקדשה לא מהימן, דעד אחד בהכחשה לא מהימן כמו שמבואר מההיא דפ' אמרו לו [כריתות י"א ע"ב], וזהו שכת' הר"ם עד אחד אומ' נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, ואי אמרת דמיירי שהעידו שלא בפניה זה אומ' פלונית נתקדשה בעדים וזה אומ' לא נתקדשה לא תנשא, כלומ' לא שרינן בהאי הכחשה בחד סהדא למינסבא דילמ' איהי מודה ואמרה דאקדשא ואם נשאת היא מעצמה לא תצא, דאין לך לא נתקדשתי גדול מזה, שפועל הנישואין מורה שהיא מכחשת העד ועד אחד בהכחשה לא מהימן, וזהו שכת' הר"מ אחד אומ' מקודשת ואחד אומ' אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומ' לא נתקדשתי זה הוצא מלשון הרב ר' אברהם ז"ל, ולזאת השטה אין לטעון על הרב בשני הלשונות.
